חיידקים ונגיפים וגם שאר היצורונים המקיפים אותנו מכל עבר, משפיעים על חיינו מכל מיני כיוונים. בבלוג אספר על אלה המוזכרים מדי פעם בחדשות וגם לחדשות מדעיות הקשורות בהם. כמו כן אשתף אתכם גם בתמונות ודיווחים על יצורים גדולים יותר, שבהם אצפה בטבע. בלוג זה גם יהווה ארכיון לחומרים שכתבתי בעבר ורלוונטיים לנושא.

1.4.14

צרעת (Leprosy) - המחלה המסתורית מכולן

מאין הגיעה המחלה? מה האמונות שרווחו סביב המחלה הזו? ומהן הדרכים להתגבר עליה? 

לאחרונה (30 בינואר 2014) צוין כבכל שנה יום הצרעת הבינלאומי. מחלת הצרעת נקראת גם מחלת הנסן, על השם הרופא הנורבגי גרהרד הנסן (Hansen), שגילה לראשונה את גורמיה. הצרעת היא מחלה זיהומית, הנגרמת על ידי חיידקים. לרוב הצרעת אינה קטלנית, ואף לא מתפשטת באופן אפידמי כמחלות זיהומיות אחרות. אך יצא לה שם רע בגלל הנזקים הבולטים לעין שהיא מותירה בחולים שלא טופלו כראוי. לאורך ההיסטוריה החולים נודו, בודדו והועברו למקומות נידחים, או שחויבו לשאת פעמון שיזהיר אנשים מפניהם.

גבר נורבגי בן 24 חולה בצרעת - 1886 - ויקיפדיה

על פי ארגון הבריאות העולמי יש כיום כמיליון חולי צרעת מדווחים, כולם בעולם השלישי (אפריקה, אסיה ודרום אמריקה). אך ההערכה היא שנוסף עליהם יש ברחבי העולם כ-12 מיליון חולים ונשאים לא מדווחים ולא מטופלים. כמו כן, כ-3-2 מיליון חולים מוכרזים כל שנה כנכים מהמחלה (אף שחלק ניכר מהם כבר החלימו ממנה).

מפת התפוצה של צרעת -2012
המקור

מחלת הצרעת משפיעה בעיקר על העור ועל מערכת העצבים, והיא גורמת למגוון בעיות בעור, בהן יובש וסדיקה כתוצאה מפגיעה בבלוטות הזיעה והשומן. קיימת אבחנה בין שתי צורות מחלה עוריות אופייניות: הראשונה, החמורה יותר (Lepromatous leprosy) מאופיינת בהתקשויות נרחבות בעור, תפיחה, נשירה של עור נגוע, ולעתים אף קריסה (עיוות) של האף בשל חדירת החיידק לריריות האף. השנייה, הקלה יותר (Tuberculoid leprosy) מאופיינת בכתמים בעור בעלי גבולות חדים שמתפשטים, בעוד שמרכז הכתם נראה כמחלים.

עם התקדמות המחלה נפגעים העצבים, דבר שמתבטא בהיעדר תחושה באזור הפגוע בעור, בשיתוק בגפיים, בפגיעה בעיניים כתוצאה מפגיעה במנגנון המצמוץ ובירידה בייצור הדמעות. במקרים חמורים, אך נדירים, הצרעת עלולה אף לגרום למוות. עם זאת, בניגוד למה שכתוב במקורות ספרותיים (למשל, ב"הפרפר" מאת אנריק שרייר), אין החולים "משירים" את איבריהם הנגועים...

גורמי המחלה מועברים בין החולים והנשאים לאנשים אחרים בהדבקה טיפתית, בעיקר דרך מערכת הנשימה. דרכים נוספות שבהן מועברים גורמי המחלה יכולות להיות עקיצות או נשיכות של חרקים, מגע עור בעור והנקה. לאחר ההדבקה מתחילה תקופת דגירה שנמשכת חמש שנים ולפעמים אף הרבה יותר, אולם רק בכרבע מהמודבקים מופיעה המחלה, ושאר המודבקים מהווים נשאים לתקופות שונות, לעתים ממושכות. לאחר התפתחות המחלה אפשר לאתר חיידקים רבים בהפרשות האף – לעתים כמאה מיליון חיידקים במ"ל. החיידקים שורדים כמה ימים גם בהפרשות היבשות.

החיידקים הגורמים למחלה - Mycobacterium leprae ו-M. lepromatosis
החיידקים, כמו קרוביהם חיידקי השחפת (M. tuberculosis), משתייכים לחטיבת האקטינובקטריה. עקב נוכחות של חומצות שומניות (מיקוליות) בדופן התא החיידקי, הצבעים של שיטות הצביעה הסטנדרטיות (למשל, צביעת גראם) אינם חודרים לתאים. ולכן משתמשים בצביעה מיוחדת "יציבת חומצה". החיידקים אווירניים, ומכפילים את עצמם בחיות המאכסנות אותם כל 14 יום. טווח הטמפרטורות לקיומם הוא קטן - 33-27 מעלות צלזיוס בלבד, וזו הסיבה שהם פעילים רק בעור ובקצות העצבים.

 גרהרד הנסן (1841-1912)
המקור

בשנת 1873, כשני עשורים לפני שפורסמו העיקרים של קוך (ראו מסגרת), הניח הנסן תחת המיקרוסקופ שתי דגימות שלקח מהעור ומהאף של אחד החולים שבטיפולו. היתה זו הפעם הראשונה שבה נצפו מתגים, שנקראים היום Mycobacterium leprae, או על שמו - "חיידקי הנסן". הנסן אסף את החיידקים, וניסה, ללא הצלחה, לגדלם במעבדה כדי להדביק בהם בעלי חיים שונים.
חיידקי Mycobacterium leprae צבועים בצביעה יציבת חומצה
CDC - 2123

חוקרים רבים ניסו לחזור על ניסוייו של הנסן, אך גם הם לא הצליחו לגדלם במבחנה. בסופו של דבר הצליחו לגדל את החיידקים בכפות רגליים של עכברים או מכרסמים אחרים המדוכאים חיסונית, וכן בארמדילי טאטו (Dasypus novemcinctus) – כנראה אחד המקורות הטבעיים של החיידק - שלהם באופן טבעי מערכת חיסון חלשה. פרופ' אריה (ליאו) אוליצקי (1898–1983), מחלוצי הבקטריולוגיה בארץ, שחקר את המחלה בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, גידל את החיידקים בעורלות, אותם אסף בטקסי ברית המילה שהתקיימו בבית החולים הדסה בירושלים. 

בין השנים 1890-1879 הצליח אלברט נייסר (Neisser) לאפיין את החיידקים שגילה הנסן, ואף להוכיח שהם אכן הגורמים למחלה. בשנת 2008 התגלה חיידק חדש הגורם אף הוא לצרעת, שמבחינה גנטית שונה מהחיידק המקורי. קביעת רצף הבסיסים של ה-RNA הריבוזומי שייכה אותו למין חדש, שכונה M. lepromatosis.

ארמדיל טאטו
וינסנט לוקס - ויקיפדיה

ההסבר לחוסר היכולת לגדל את החיידקים במצעים מלאכותיים התברר בשנת 1998, כשנקבע רצף הבסיסים המלא של החומר התורשתי (DNA) של M. leprae. הגנום מכיל כ-1,600 גנים, רק שליש מתכולת הגנום של קרובו חיידק השחפת, המכיל כ-4,000 גנים (ואפשר לגדלו במעבדה). החיידק יכול להתקיים ולהתרבות רק בתוך תאים (הוא טפיל תוך תאי הכרחי) המספקים לו את מרכיביו, שכן הוא אינו מסוגל לייצרם בעצמו.

 העיקרים של קוך
העיקרים של רוברט קוך (Koch) מוכיחים את הקשר בין המחלה לגורם.
  • החשוד כגורם חייב להימצא במקום שבו מתרחשת הפעילות ה"חשודה" (בחולה) ולא להימצא במקום שאין בו פעילות כזו (בבריא).
  • יש לבודד את החיידק, ולגדלו בתרבית טהורה.
  • החיידק שבודד חייב לגרום לפעילות במקום שבו היא לא היתה קיימת (הזרקת החיידק לחיה בריאה תגרום להופעת סימני המחלה).
  • יש לבודד מחדש את החיידק מהפרט שהודבק וחלה, ולוודא שמדובר באותו חיידק.
עם כל ההסתייגויות והבעיות שנובעות מיישום העיקריים (ומחלת הצרעת אכן בעייתית מבחינה זו), הם בשימוש (עם התאמות ושינויים) גם היום.

המחלה לאורך ההיסטוריה
מחלת הצרעת של היום שונה מזו הנזכרת במקרא: התיאור בספר ויקרא, פרשת מצורע, פרק ט"ו, מתייחס כנראה למחלות עור מידבקות שנגרמות על ידי פטריות שונות. במקומות אחרים במקרא צרעת היא לא מחלה מידבקת, ולכן אין מדובר במחלת הנסן.

מחלת הצרעת מלווה את האנושות כנראה כ-4000 שנה. התיאור הקדום ביותר של מחלה המזכירה צרעת הופיע בפפירוס מצרי המתוארך לכ-1550 לפנה"ס. תיאור כזה מופיע גם בכתובים מהודו המתוארכים לכ-600 לפנה"ס ובכתובים סיניים מ-475 לפנה"ס ואילך.

הצרעת הופיעה באירופה במאה הראשונה לפני הספירה, בתחילה ביוון בעקבות חזרתו של צבאו של אלכסנדר מוקדון מהודו, ואח"כ ברומא, בשנת 62 לפנה"ס, בעקבות חזרתם של פומפיוס וצבאו מאסיה הקטנה. ההוכחה המדעית הראשונה לקיום מחלת הצרעת באזורנו היא מהמאה הראשונה לספירה, והיא מגיעה מירושלים (ראו מסגרת).

סברו שהמחלה תורשתית, חשבו שהיא עונש מהאל, והלוקים בה נודו או סומנו בבגדים מיוחדים, וכן חויבו לענוד פעמון שיזהיר מנוכחותם המידבקת. בהמשך הוקמו בתי חולים מיוחדים למצורעים, תחילה ביפן, בשנת 758, והחל מהמאה ה-11 גם באירופה, תחילה באנגליה; עד מחצית המאה ה-14 היו רק באנגליה כ-300 מוסדות כאלה.

מצורע שפניו מכוסות בנגעים ניגש לרופא בתחינה
מתוך כתב יד של רוג'ר מסלרנו (), מראשוני הכתבים הרפואיים
ב-1495, אחרי פרוץ המלחמות האיטלקיות (הספרדים והצרפתים נלחמו ביניהם על השליטה באיטליה), ניסו הספרדים, ללא הצלחה, להדביק את החיילים הצרפתים בצרעת על ידי זיהום היינות שלהם בדם של חולים.

במאה ה-19 החלו החוקרים הרופאים הנורבגים דניאל דניאלסן (Danielssen) וקרל בוק (Boeck), לחקור את המחלה באמצעים מודרניים. החוקרים תיארו במפורט את שתי הצורות של המחלה (וצורות הביניים ביניהן) והפרידו אותה ממחלות אחרות שלהן סימנים עוריים דומים (עגבת, פסוריאזיס, גרדת וצפדינה). מחקרם פורסם ב-1847 בספר "על הצרעת" (Om Spedalskbed). דניאלסן, שהיה משוכנע שהמחלה תורשתית, ניסה להוכיח זאת וב-1856 הזריק לעצמו ולתלמידיו חומרים שמיצה מפצעי החולים. למזלם, אף אחד מהם לא חלה במחלה, אך דניאלסון שכנע את עצמו ואחרים שהסיבה לכך היא שהמחלה אכן תורשתית.

פריצת הדרך הגדולה בחקר הצרעת היתה ב-1873, כשחתנו של דניאלסן, ג'רארד הנסן, זיהה חיידק בחולים. כישלונותיו החוזרים לגדל את החיידק במעבדה ולמצוא חיות מודל לחקר המחלה, גרמו לו, ב-1879, לבצע ניסוי באחת המטופלות שלו, ללא ידיעתה. כשהתברר העניין, הוא הושעה לצמיתות מעיסוק ברפואה, אך המשיך לנסות ולחקור את המחלה, ללא חידושים נוספים.

ב-1921 הוקם בקרוויל שבלואיזיאנה מרכז מחקר גדול לפיתוח כלים ותרופות לאבחון וטיפול בחולי צרעת.

המצורע (והמשוחף) הירושלמי מהמאה הראשונה

תרשים של הגופה בקבר
שמעון גיבסון, האוניברסיטה העברית

בחלק התחתון של גיא בן הינום בירושלים נמצא בית הקברות הקדום, מהמאה הראשונה, המכונה "שדה הדמים" (בארמית – "חֲקֵל-דָּמָא"). באחת ממערות הקבורה, ליד קברו של חנן הכהן, שכיהן ככהן גדול בשנים 15-6, נמצא קבר אטום, ובו גופה עטויה בתכריכים, ולא בתוך גלוסקמה, כמקובל באותם ימים לאנשים חשובים אלה. החוקרים צ'רלס גרינבלט ומרק שפיגלמן מהאוניברסיטה העברית לקחו מהתכריכים דגימות DNA ובדקו לנוכחות של גורמי מחלות שונים. כך התגלה שהמת היה חולה גם בצרעת וגם בשחפת, וזו כנראה הסיבה לצורה החריגה של קבורתו. מהממצא הזה הסיקו החוקרים, שמחלת הצרעת היכתה לא רק בעניים, אלא גם בתושביה האמידים של ירושלים.

טיפול בחולי צרעת
החל מ-2500 לפני הספירה, ועד ראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת, ניסו לטפל בחולי הצרעת באמצעות הזרקה של שמן שבודד מאגוזי הקאולמוגרה (Chaulmoogra). טיפול זה היה בלתי יעיל, ומרבית החולים לא החלימו. ב-1941 החלו בקרוויל, ואחר כך בשאר העולם, להשתמש בפרומין Promin); מקבוצת הסולפונאמידים). הטיפול, שכלל סדרת זריקות, ריפא את המחלה. בשנות ה-50 הוחלף הטיפול בדפסון (Dapsone), אך עד מהרה התברר שחיידקי הצרעת מפתחים עמידות. כדי להתגבר על בעייה זו החלו בשנות ה-70 לטפל במחלה בשילוב של שלוש תרופות הניתנות בליעה, דפסון, ריפאמפיצין (rifampicin) וקלופזימין (clofazimine). נכון להיום עוד לא נמצאו חיידקי צרעת שעמידים לשילוב הזה. על המדף נמצאות כמה תרופות נוספות, מוכנות לשימוש במקרה שתופיע עמידות כזו.

הטיפול התרופתי נמשך כחצי שנה עד שנה. אך החולה מפסיק להפריש חיידקים לסביבה כבר לאחר תחילת הטיפול. הפסקת הטיפול לפני תום התקופה גורמת להתפרצות חוזרת. מספר חולי הצרעת באזורים שבהם ניתן הטיפול בצורה מסודרת יורד במהירות. וכיום מנסים לפתח חיסון למחלה

בית החולים למצורעים בירושלים
במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בירושלים שני ריכוזים של מצורעים. הראשון בתוך העיר העתיקה, בסמיכות לשער ציון, והשני בעין רוגל, שבמורד גיא בן הינום. בשניהם היו בקתות עץ שבהם חיו המצורעים. ב-1866 הוקם במתחם "בית ישעיהו הקדוש" ברחוב אגרון שבשכונת ממילא בית החולים הגרמני למצורעים, אך הוא לא עמד בעומס האשפוז. לכן, ב-1887 הוקם בטלביה בית החולים "עזרת ישו" לאשפוז ולבידוד מצורעים. בית החולים תופעל על ידי אחיות גרמניות פרוסטנטנטיות ממסדר הדיאקוניסות, (Diakonisches Werk), ותוקצב על ידי תרומות מגרמניה. המאושפזים היו בני שלוש הדתות, אך הטקסים במקום היו נוצריים.

בתקופת המנדט הבריטי נהג הרב אריה לוין ("רב האסירים") לבקר במקום בקביעות בכל ערב שבת, ולעודד את תריסר החולים היהודיים שחיו שם (ביחד עם כ-300 ערבים) ואף דאג להם לאוכל כשר.

מבנה בית החולים בעבר
המקור

בתקופת מלחמת העולם השנייה נוהל בית החולים בסיוע ארגון הדסה. ב-1948, עם הקמת המדינה, הפך לבית חולים ממשלתי על שם גרהרד הנסן. מנהל בית החולים דאז, תאופיק כנעאן, עזב למזרח ירושלים ובהמשך הקים בית חולים דומה ברמאללה.

בסוף שנות ה-80, עם התמעטות החולים בשל הטיפול האנטיביוטי היעיל, הפסיקו לאשפז חולים במקום, והוא תפקד כמרפאת חוץ לחולי צרעת עד 2002, וכמרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות עד 2009, אז הועבר המרכז הארצי להדסה שטראוס (במרכז ירושלים). מבנה בית החולים מיועד לשימור, וכיום יש בו תערוכה על ההיסטוריה של בית החולים.

הצרעת היום:
במעבדות שונות ברחבי העולם עדיין מנסים החוקרים לברר מהם מנגנוני הפעולה של חיידקי הצרעת ומהם הפגמים של מערכת החיסון האנושית המאפשרים את התפתחות המחלה. נבדקת גם האפשרות לפתח חיסון.

יש מספיק תרופות כדי לטפל בכל חולי הצרעת, אך יש מדינות שהטיפול בהם אינו יעיל. וכל עוד הדבר לא ישתנה, ידבקו חולים חדשים.

במדינות המערב, בישראל, וגם בחלק ממדינות העולם השלישי, השיפור במעמדם של חולי הצרעת, הפסקת הנידויים, והטיפול בהם כבחולים בכל מחלה אחרת, הביאו לירידה משמעותית במקרי המחלה החדשים, וכיום מרביתם מועברים על-ידי מהגרים מארצות שעדיין נגועות.

בארגון הבריאות העולמי ובמערכות הבריאות הקשורות בו מקווים שתוך כמה עשורים תצטרף מחלת הצרעת למחלות הכמעט נשכחות, שלומדים עליהם רק מספרי ההיסטוריה.

לקריאה נוספת:

על הקבר של המצורע בירושלים – באתר האוניברסיטה העברית

על הצרעת בישראל – באתר משרד הבריאות 

 פורסם במקור ב"גליליאו" 187, אפריל 2014. עודכן

4 תגובות:

  1. כדאי לציין שפרופ' אוליצקי מבית הספר לרפואה בירושלים, שהיה אחד מאבות המחקר הבקטריולוגי בארץ, חקר את חיידקי הצרעת ונהג לגדלם על עורלות של עוללים נימולים. את העורלות אסף פרופ' אוליצקי בבריתות שהתקיימו בבית החולים הדסה בירושלים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יואל. חידשת לי. אעדכן.

      מחק
  2. ויקטוריה היסלופ: האי של סופיה - עוסק באי המצורעים ספינלונגה שבכרתים. ספר מומלץ!

    השבמחק
    תשובות
    1. גם הסרט "אן", המוקרן עכשיו, עוסק
      בחולת צרעת, ויחס החברה היפנית אליה,
      לטוב ולרע.
      ראיתי את הסרט בקולנוע כוכב ברמה"ש.
      דנה

      מחק